<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ד'</h1>
<h2>דף כט.</h2>
והיכא שיהודה רצה לתת ללוי מאה מנה שיש לו בשטר חוב על ראובן והיו עדים מאותה צואה ראובן הלוה באותו שטר ואחר עמו מהו, מי אמרינן כי הלוה קרוב הוא בענין ונוגע בדבר קרינן ליה, שהרי הוא מעיד שנפטר מבעל חובו, ואע"פ שמכניס עצמו ביד השני מ"מ אינו פוטר עצמו מהכל אכתי הוא נוגע בעדות, דמימר אמר השני נוח לי והראשון קשה הימינו. וכדאיתא בפרק חזקת הבתים [מ"ג ע"ב] גבי מכר לו פרה דקרי ליה נוגע בעדות משום האי טעמא. ובהא איכא מ"ד דלא מקרי נוגע בעדות, כיון דלא רווח אלא דשקיל מהאי ויהיב להאי, וההיא דחזקת הבתים לאו כה"ג דמ"מ לדידיה מסהיד כי היכי דלא להדר ליה וניחא ליה למידן ביה בהאי ולא בהאי, ודוק ותשכח. וההיא דריש חזקת הבתים [כ"ט ע"ב] מוכיח דקתני כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרנא מיניה ודרנא ביה, ואוקימנא ליה בדנקטי אגר ביתא בידייהו ואמרי למאן ניתביה, אלמא כי הם חייבים לתת השכירות והם מעידין כי זה זכה בו ולא האחר ולא פסלינן ליה משום נוגע בדבר דהשני נוח לי. ואני אומר כי הלוה נוגע בעדותו נקרא, כיון שפוטר עצמו מן בעל חובו וטעמא דהשני נוח לי איתא. וההיא מוכחא דנקטינן אגר ביתא ואמרינן למאן נתביה, התם הוא מפני שאין עליהם חוב בשטר ואינו עליהם אלא מלוה על פה ואלו היו רוצים להפטר מן המערער על הקרקע היו יכולים לפטור עצמן בטענת פרענו ולפיכך נאמנין, אבל כאן שהרי יש ביניהן שטר חוב ואינו יכול לפטור עצמו מן הראשון בטענת פרעתי רוצה הוא להעיד ולזכותו לאחר כדי שיצא משעבודו ויכנס תחת זה השני שהוא נוח לו ממנו. וכן קבלתי זה מפי הה"ר נתן בה"ר מאיר ז"ל. ואין ממש בעדותן שאין כאן אלא עד אחד כשר וכבר נפסל כשנצטרף עמו בעדותם.
<h2>דף מג:</h2>
והיכא שיהודה רצה לתת ללוי מאה מנה שיש לו בשטר חוב על ראובן והיו עדים מאותה צואה ראובן הלוה באותו שטר ואחר עמו מהו, מי אמרינן כי הלוה קרוב הוא בענין ונוגע בדבר קרינן ליה, שהרי הוא מעיד שנפטר מבעל חובו, ואע"פ שמכניס עצמו ביד השני מ"מ אינו פוטר עצמו מהכל אכתי הוא נוגע בעדות, דמימר אמר השני נוח לי והראשון קשה הימינו. וכדאיתא בפרק חזקת הבתים [מ"ג ע"ב] גבי מכר לו פרה דקרי ליה נוגע בעדות משום האי טעמא. ובהא איכא מ"ד דלא מקרי נוגע בעדות, כיון דלא רווח אלא דשקיל מהאי ויהיב להאי, וההיא דחזקת הבתים לאו כה"ג דמ"מ לדידיה מסהיד כי היכי דלא להדר ליה וניחא ליה למידן ביה בהאי ולא בהאי, ודוק ותשכח. וההיא דריש חזקת הבתים [כ"ט ע"ב] מוכיח דקתני כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרנא מיניה ודרנא ביה, ואוקימנא ליה בדנקטי אגר ביתא בידייהו ואמרי למאן ניתביה, אלמא כי הם חייבים לתת השכירות והם מעידין כי זה זכה בו ולא האחר ולא פסלינן ליה משום נוגע בדבר דהשני נוח לי. ואני אומר כי הלוה נוגע בעדותו נקרא, כיון שפוטר עצמו מן בעל חובו וטעמא דהשני נוח לי איתא. וההיא מוכחא דנקטינן אגר ביתא ואמרינן למאן נתביה, התם הוא מפני שאין עליהם חוב בשטר ואינו עליהם אלא מלוה על פה ואלו היו רוצים להפטר מן המערער על הקרקע היו יכולים לפטור עצמן בטענת פרענו ולפיכך נאמנין, אבל כאן שהרי יש ביניהן שטר חוב ואינו יכול לפטור עצמו מן הראשון בטענת פרעתי רוצה הוא להעיד ולזכותו לאחר כדי שיצא משעבודו ויכנס תחת זה השני שהוא נוח לו ממנו. וכן קבלתי זה מפי הה"ר נתן בה"ר מאיר ז"ל. ואין ממש בעדותן שאין כאן אלא עד אחד כשר וכבר נפסל כשנצטרף עמו בעדותם.
<h2>דף נב.</h2>
ויש לברר אחין או שותפין שממונן מעורב אם נכתב השטר על אחד מהם אע"פ ששטר בידו והאחר טוען בינייהו הוא זה החוב, והשטר שהוא בידך אע"פ שהוא על שמך השטר שטר אמנה היה, שאנו היינו מאמינים בך, טענה גדולה היא ושומעין לטענתו, [ו]אם טוען ואומר ממון היה לי לעצמי ואינו לא מן השתוף ולא מן הירושה עליו להביא ראיה שהיה לו ממון חלוק בפני עצמו, [ו]אם יעידו לו יהיה שלו כיון שנכתב על שמו ותחת ידו. ואם לא נודע לו ממון זולתי השתוף או הירושה הרי זה החוב בין כולם ואין צריך להביא ראיה שמאותו הממון הלוה. ואם מת אותו שנכתב על שמו אין על יורשיו להביא ראיה בכך אלא על האחין. וכדגרסינן אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הן עליו להביא ראיה. ואמרינן ראיה במאי, (רבא) [רבה] אמר ראיה בעדים. ואמרינן עלה מודה אבא שאם מת עליו להביא ראיה. וכן הדין באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות יוצאות על שמה עליה להביא ראיה, ואם מתה על יורשי בעלה להביא ראיה, בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימא מעיסתן קמצו ועל האחין להביא ראיה שהן משל אמצע, והכי איתא בחזקת הבתים. ובתשובה לקמאי, שאם לא יעלה הקמוץ לפי אומד ממון השטרות אמרינן מההוא פורתא נזדמן ביה רווחא, דזימנין דקובץ על יד ירבה. ודוקא שזמן שטרות אחר חילוק עיסתן. ואיכא מאן דפליג ואומר שצריך להיות מאומד הקמוץ כמו ממון השטרות.
<h2>דף עו:</h2>
והיכא דידיעא וברירא מילתא דמכר שט"ח לחברו ומסר ולא כתב או כתב ולא מסר ואף לא הקנהו לו אגב קרקע, או שכתב ומסר ולא כתב שיזכה בו ובכל שעבודו, נמצא שלא יזכה בגוף ממון החוב כי אם בגופו של שטר, וכמו שפסקנו [ב"ב ע"ו ע"ב] וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אין לצור ולצור, אלמא דמהניא ליה המסירה שהמכר קיים מכל מקום לענין גוף השטר שיוכל להשתמש בו בכל תשמיש שירצה. הלכך יש לנו לומר ולדעת אם כופין הלוקח שיחזירנו לו אם נותן לו המוכר מעות המכר שקבל מידו, או אם יש לו להחזירו ללוה אחר שפרעו למלוה. מי אמרינן כיון שפסקנו דזכה בה לצור ולצור אין כופין אותו להחזירו לאותו נייר, דמצי טעין בעינא לצור ואמינא אנקוט בידי כל דהוא, או דלמא כיון דהמקח בטל הוא והוא לא קנאו אלא לראיה שבהן וראיה לא קנה מקבל מעותיו מן המוכר ומחזירו לו או יכופנו להחזירו ללוה אחר שפרעו ויקבל זה מעותיו, דדיליה הוא שטרא בתר פרעון. ובהאי דינא איכא מ"ד דכיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה ללוה דהא פרע לי מחייב למיהדריה ניהליה ואפילו בלא חזרת דמי קנייתו, דכיון שזה קבל מעות הלואתו ממנו השטר בטל הוא ויחזירנו לבעליו, ומאן נינהו לוה, דשטרא אחר פרעון דיליה הוא, וכדאמרינן [ב"ב קס"ז ע"ב] והלוה נותן שכר, ואפילו בעסקא. וכמו שאנו מוצאין בכל התלמוד [ב"ב ע' ע"א] דמצי מלוה למימר ללוה שטרא בידי מאי בעי, אלמא ששטר המלוה נקראת שטרו של לוה. וכדאמרינן נמי [כתובות י"ט ע"ב] זמנין דזייר ליה אפשיטא דספרא כדתנן והלוה נותן שכר. כל זה מוכיח שהשטר של הלוה הוא אחר שפרעו למלוה, וזה ודאי שקנאו לגבות הממון שכתב בתוכו ולא זכה בו מפני שלא קנהו על דרך הראוי לו, וזה שפרעו למלוה שעדין הוא שלו כדין עשה מה שעשה, וזה יחזיר לו שטרו בכל מקום שהוא ואח"כ יריב עם המלוה שיחזיר לו מעותיו שלקח ממנו. וראיה והכרח לסברתם שחייב הקונה להחזיר השטר ללוה שפרעו למלוה, ההיא דקתני [כתובות פ"ו ע"א] המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול, ואמר אמימר ומגבי ביה דמי ניירא לבעליו, ובודאי א"כ הוא שהלוקח יכול להחזיק בשטרו שקנה ולא בעי לאהדורי, והרי השטר עומד בידו מי הוציאו מרשותו שמשלם לו דמי ניירא, אלא מוכחא מילתא דעליה דלוקח לאהדורי ללוה מאחר שהמלוה מחל לו את חובו, וה"ה אם פרעו למלוה כיון שמסר ולא כתב, דכיון דפרע או מחל חד דינא אית להו והרי השטר בטל, דמה לי מחלו מה לי פרעו וקבל הלואתו מידו, הרי בשניהם בטל השטר ויחזירנו הלוקח ללוה דדיליה הוא, אלא שריב לו עם המלוה שמכר לו ממכרו ואחר כך נפרע ממנו, והלוה פטור ומוציא ממנו שטרו בעל כרחו והמוכר ישלם לו מעותיו, ואע"פ שלא זכה בה אלא לצור, כיון דדינינן דינא דגרמי [והוא] כיון דלא מצי לאוקומי בידיה לצור על פי צלוחיתו מיהא מ"מ לא גרע משאר מכר דאחריות מעות שקבל מידו עליו.
ולסברא דהני אם כתב ומסר המוכר שטר חובו לחברו וכתב לו שקנה הוא וכל שעבודו, אם הלך הלוה אח"כ ופרע למלוה והניח קונה פטור הלוה, דאע"ג דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, מיהו אם פרע למלוה שלו נפטר והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו, אלא שריב לו עם המלוה שקבל מעותיו והלוה פטור. וכן כתב הר"מ בר יהודה שנפטר הלוה אם פרע למלוה אע"פ שהלוקח קנאו בכתיבה ומסירה. אבל לא פירש אם נכוף אותו להחזיר השטר ללוה. וזה טופס לשונו, המוכר ש"ח לחברו ואח"כ באו המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכל אחד מהם תובע החוב לעצמו, אם אין הלוקח מקפיד בין שיתן לו בין שיתן למלוה וקא אתי לוה קמן למשאל למאן ניתבינהו, הא ודאי פשיטא לן שהדין עם הלוקח ומלוה לאו בעל דברים דלוה הוא, הואיל ומכר ש"ח לזה. וכ"ש אם הלוה מקפיד בכך על המלוה ודעתו קרובה אצל הלוקח. וראייתנו בזה ההיא דקתני בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון דקתני שיכולין להוציא שטר על אחרים, דמצי למימר ליה אי מנאי יזפת פרען ואם מהאיך כיון דאותיות נקנות במסירה פרען דהא החוב דידי הוא, אלמא דלא מצי למיטען לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. אבל אם הלוה מקפיד על הלוקח ודעתו קרובה אצל (הלוה) [המלוה], בזה יש מחלוקת בין חכמי הדור, ואנן ס"ל דמההיא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח ש"ח אשתעבד לוה ללוקח בעל כרחיה, וכל כמה דלא מחיל גביה דמלוה קאי לוקח במקום מלוה, וקפידתו של לוה לא תועיל כלום למלוה. אלא שאם קדם ופרע למלוה אין לו ללוקח על הלוה אלא תרעומת, מפני שמחל המלוה שעבוד השטר באותו פרעון, וכי היכי דמצי מחיל הכי נמי נפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה.
ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסרו לו חברו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח. גם חולקין כמו כן דאי מסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב ליה קני הוא וכל שעבודו, בכלן אם פרע למלוה הלוה אין כופין הלוקח להחזיר לו השטר חוב, ואפילו נותן לו דמי הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו. וזה טופס מה שכתבו בזה, מסתברא דכיון דלוה הוה ידע דמלוה זבין לשטריה בכתיבה ומסירה ובקני הוא וכל שעבודו דאית ביה, וקי"ל כל שטרא קלא אית ליה, מצי לוקח למימר ליה לא היה לך לפרוע כי אם לי אבל לא למלוה שהרי נסתלקת מעליו ופשעת כשפרעת לו ותשלם חובי. וראיתם מההיא דגרסינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ומקשינן ואמאי ניחוש דילמא כתב ליה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה בין ניסן לתשרי ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתיב מניסן ומפסיד ללקוחות. מהכא שמעינן דטעמא דכתיב שובר מזמן המוקדם למכירתה הוא דמפסידה ללקוחות, דאשתכח דחספא בעלמא זבין להו, דהא אכתי אינו חב לשום אדם בשעת כתיבתה, אבל לא חיישינן דלאחר מכירתה דלוקח אזלא ופרע לה בעלה וכתבה לה שובר ומוסרת אותו עכשו לבעלה משום קנוניא דלקוחות, דא"כ טעני לקוחות לבעל אתה תשוב ותפרע לנו פעם אחרת שהפסדת אם פרעת לה כלום, אחר שידעת והיה לך קול שאצלנו היתה כתובתה מכורה, ולפיכך מוכיחין שחייב הלוה לפרוע ללוקח פעם אחרת. גם כתבו דהיכא דמסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב בשטרו שיזכה בו ובכל שעבודו אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע"פ שפרעו המלוה, ואפילו נותן לו דמיו של הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן כשקנאו, דמצי א"ל אתפוס בידי כל דהוא ולצור קניתיה ולצור בעינא לה. ומביאין ראיה מפירוש ר"ש [כתובות פ"ו ע"א] שפירש ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי ניירא, שלא מכר את הנייר וא"ל הרי הוא בידך, אלמא דלפירושו אין מוציאין את הנייר מידו. ויש נמי שעוקרים כל הגרסא ול"ג ומאן דלא דאין דינא דגרמי, ואומרים כי הסופרים שבשוה משום ההיא דהשורף שטרותיו של חברו דאיתיה בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], דהתם אתי שפיר דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבינן ליה דמי ניירא דקנה מיניה, אבל הכא גוף השטר בידיה דלוקח קיימא היכי משלם ליה אפילו דמי ניירא כיון דלא דאין דינא דגרמי. כל זה מתברר שאין דעתם נוטה להוציא השטר מידו. ומלתא צ"ע. ובסברא זו אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי מאחר שהוא ידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר, וכמו שכתבנו בשער ל"א בספרינו זה.
ויש לברר אם פרע חובו הלוה ללוקח שמסר לו המוכר את שטרו ולא כתב לו מה דינו. על זה כתב רבינו יעקב דלא מפקינן מיניה דלוקח, וגם הלוה פטור מן המלוה. וראייתו מההיא דאמרינן בפרק אי זהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו, רב נחמן אמר יכול לחזור בו. אמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל אינו יכול לחזור בו. פירוש, אם לקטם, ואכל לאו דוקא. אלמא שאע"פ שאין המכר מחוור אי תפס לא מפקינן מיניה, והא נמי דכוותא היא. ויש לעיין מלוה שמכר שטר חובו בלא כתיבה ומסירה או שלא כתב לו הקנאתו כהוגן ונמצא שיש ביניהם דברים ומעות, שהרי אמר לו שהוא מוסר לו כל ממון החוב ולא קנאו וחוזר בו המוכר, אם מוסרין אותו למי שפרע אם לאו. ויש מורה ואומר שבכל דבר שהוא פטור אין מוסרים אותו למי שפרע, שהרי אין לו להחזיר לו את מעות המקח, וכדלעיל, דניחא ליה לצור. ואין בו משום אונאה, וכדלעיל. ואע"פ שאין ברור אצלנו, כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף קנא.</h2>
ויש לברר ראובן שהוא שכיב מרע והיה חייב לו [לוי בשטר ונתנן לשמעון] בתורת מתנת שכיב מרע אם צריך לכתוב ולמסור. ואת"ל אינו צריך כתיבה ומסירה, צריך לומר לו קני לך הוא וכל שעבודו או לא. על זה גרסינן פרק מי שמת אימיה דרב עמרם ה"ל מלוגא דשטרא כי קא שכבא אמרה ליהוו לעמרם ברי, אתו אחוה לקמיה דרב נחמן ואמרו ליה והלא לא משך ושטרא אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה, אמר להו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דאמי. וכן הלכתא. מכל זה למדנו דבאמירה לבדה מזכה שטרותיו של חובותיו למי שירצה שאמירתו ככתיבה ומסירה דבריא דמיא. ועל זה שנסתפקנו אם צריך להוציא בפיו קני לך הוא וכל שעבודו, בהא איכא מ"ד דאימיה דרב עמרם קני לך הוא וכל שעבודו אמרה אלא שקצר הלשון התלמוד. וראייתם מדאקשו לרב נחמן והא לא משך והיו רוצים לומר דכל הקנאת בריא צריך לה, [אי לא] אמרה ליה קני הוא וכל שעבודו למה לא הקשו לו והא לא אמרה קני לך הוא וכל שעבודו, ושמא היה מודה להם כסברתם רב נחמן דלא קני, אלא ודאי משמע דקני הוא וכל שעבודו קאמרה ליה, ולהכי פריכו ליה ממשך, ודוקא כי אמר הוא דקני ואי לא לא קני. ומסתברא דאימיה דרב עמרם לא אמרה קני לך. והיינו דבני צרפת דלא צריך. וראייתם מההיא דגרסינן בפרק מי שמת [ק"נ ע"ב] שטרא אקרי נכסי דאי אמר נכסי לפלוני שטרות חובותיו בכלל הקנאתו משום דמתנת שכיב מרע אין צ"ל קני לך הוא וכל שעבודו [כשאמר] נכסי לפלוני לבד קנאם. וכ"ת דילמא לקנות גופן קאמר ולא הראיה שבהן, הא ליתא דאי משום הא לא איצטריך למתני הא פשיטא דנייר כשאר מטלטלין הוא וככל נכסיו איתיה, וכיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמו פשיטא דקני זה.
<h2>דף קסז:</h2>
והיכא דידיעא וברירא מילתא דמכר שט"ח לחברו ומסר ולא כתב או כתב ולא מסר ואף לא הקנהו לו אגב קרקע, או שכתב ומסר ולא כתב שיזכה בו ובכל שעבודו, נמצא שלא יזכה בגוף ממון החוב כי אם בגופו של שטר, וכמו שפסקנו [ב"ב ע"ו ע"ב] וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אין לצור ולצור, אלמא דמהניא ליה המסירה שהמכר קיים מכל מקום לענין גוף השטר שיוכל להשתמש בו בכל תשמיש שירצה. הלכך יש לנו לומר ולדעת אם כופין הלוקח שיחזירנו לו אם נותן לו המוכר מעות המכר שקבל מידו, או אם יש לו להחזירו ללוה אחר שפרעו למלוה. מי אמרינן כיון שפסקנו דזכה בה לצור ולצור אין כופין אותו להחזירו לאותו נייר, דמצי טעין בעינא לצור ואמינא אנקוט בידי כל דהוא, או דלמא כיון דהמקח בטל הוא והוא לא קנאו אלא לראיה שבהן וראיה לא קנה מקבל מעותיו מן המוכר ומחזירו לו או יכופנו להחזירו ללוה אחר שפרעו ויקבל זה מעותיו, דדיליה הוא שטרא בתר פרעון. ובהאי דינא איכא מ"ד דכיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה ללוה דהא פרע לי מחייב למיהדריה ניהליה ואפילו בלא חזרת דמי קנייתו, דכיון שזה קבל מעות הלואתו ממנו השטר בטל הוא ויחזירנו לבעליו, ומאן נינהו לוה, דשטרא אחר פרעון דיליה הוא, וכדאמרינן [ב"ב קס"ז ע"ב] והלוה נותן שכר, ואפילו בעסקא. וכמו שאנו מוצאין בכל התלמוד [ב"ב ע' ע"א] דמצי מלוה למימר ללוה שטרא בידי מאי בעי, אלמא ששטר המלוה נקראת שטרו של לוה. וכדאמרינן נמי [כתובות י"ט ע"ב] זמנין דזייר ליה אפשיטא דספרא כדתנן והלוה נותן שכר. כל זה מוכיח שהשטר של הלוה הוא אחר שפרעו למלוה, וזה ודאי שקנאו לגבות הממון שכתב בתוכו ולא זכה בו מפני שלא קנהו על דרך הראוי לו, וזה שפרעו למלוה שעדין הוא שלו כדין עשה מה שעשה, וזה יחזיר לו שטרו בכל מקום שהוא ואח"כ יריב עם המלוה שיחזיר לו מעותיו שלקח ממנו. וראיה והכרח לסברתם שחייב הקונה להחזיר השטר ללוה שפרעו למלוה, ההיא דקתני [כתובות פ"ו ע"א] המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול, ואמר אמימר ומגבי ביה דמי ניירא לבעליו, ובודאי א"כ הוא שהלוקח יכול להחזיק בשטרו שקנה ולא בעי לאהדורי, והרי השטר עומד בידו מי הוציאו מרשותו שמשלם לו דמי ניירא, אלא מוכחא מילתא דעליה דלוקח לאהדורי ללוה מאחר שהמלוה מחל לו את חובו, וה"ה אם פרעו למלוה כיון שמסר ולא כתב, דכיון דפרע או מחל חד דינא אית להו והרי השטר בטל, דמה לי מחלו מה לי פרעו וקבל הלואתו מידו, הרי בשניהם בטל השטר ויחזירנו הלוקח ללוה דדיליה הוא, אלא שריב לו עם המלוה שמכר לו ממכרו ואחר כך נפרע ממנו, והלוה פטור ומוציא ממנו שטרו בעל כרחו והמוכר ישלם לו מעותיו, ואע"פ שלא זכה בה אלא לצור, כיון דדינינן דינא דגרמי [והוא] כיון דלא מצי לאוקומי בידיה לצור על פי צלוחיתו מיהא מ"מ לא גרע משאר מכר דאחריות מעות שקבל מידו עליו.
ולסברא דהני אם כתב ומסר המוכר שטר חובו לחברו וכתב לו שקנה הוא וכל שעבודו, אם הלך הלוה אח"כ ופרע למלוה והניח קונה פטור הלוה, דאע"ג דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, מיהו אם פרע למלוה שלו נפטר והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו, אלא שריב לו עם המלוה שקבל מעותיו והלוה פטור. וכן כתב הר"מ בר יהודה שנפטר הלוה אם פרע למלוה אע"פ שהלוקח קנאו בכתיבה ומסירה. אבל לא פירש אם נכוף אותו להחזיר השטר ללוה. וזה טופס לשונו, המוכר ש"ח לחברו ואח"כ באו המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכל אחד מהם תובע החוב לעצמו, אם אין הלוקח מקפיד בין שיתן לו בין שיתן למלוה וקא אתי לוה קמן למשאל למאן ניתבינהו, הא ודאי פשיטא לן שהדין עם הלוקח ומלוה לאו בעל דברים דלוה הוא, הואיל ומכר ש"ח לזה. וכ"ש אם הלוה מקפיד בכך על המלוה ודעתו קרובה אצל הלוקח. וראייתנו בזה ההיא דקתני בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון דקתני שיכולין להוציא שטר על אחרים, דמצי למימר ליה אי מנאי יזפת פרען ואם מהאיך כיון דאותיות נקנות במסירה פרען דהא החוב דידי הוא, אלמא דלא מצי למיטען לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. אבל אם הלוה מקפיד על הלוקח ודעתו קרובה אצל (הלוה) [המלוה], בזה יש מחלוקת בין חכמי הדור, ואנן ס"ל דמההיא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח ש"ח אשתעבד לוה ללוקח בעל כרחיה, וכל כמה דלא מחיל גביה דמלוה קאי לוקח במקום מלוה, וקפידתו של לוה לא תועיל כלום למלוה. אלא שאם קדם ופרע למלוה אין לו ללוקח על הלוה אלא תרעומת, מפני שמחל המלוה שעבוד השטר באותו פרעון, וכי היכי דמצי מחיל הכי נמי נפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה.
ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסרו לו חברו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח. גם חולקין כמו כן דאי מסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב ליה קני הוא וכל שעבודו, בכלן אם פרע למלוה הלוה אין כופין הלוקח להחזיר לו השטר חוב, ואפילו נותן לו דמי הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו. וזה טופס מה שכתבו בזה, מסתברא דכיון דלוה הוה ידע דמלוה זבין לשטריה בכתיבה ומסירה ובקני הוא וכל שעבודו דאית ביה, וקי"ל כל שטרא קלא אית ליה, מצי לוקח למימר ליה לא היה לך לפרוע כי אם לי אבל לא למלוה שהרי נסתלקת מעליו ופשעת כשפרעת לו ותשלם חובי. וראיתם מההיא דגרסינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ומקשינן ואמאי ניחוש דילמא כתב ליה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה בין ניסן לתשרי ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתיב מניסן ומפסיד ללקוחות. מהכא שמעינן דטעמא דכתיב שובר מזמן המוקדם למכירתה הוא דמפסידה ללקוחות, דאשתכח דחספא בעלמא זבין להו, דהא אכתי אינו חב לשום אדם בשעת כתיבתה, אבל לא חיישינן דלאחר מכירתה דלוקח אזלא ופרע לה בעלה וכתבה לה שובר ומוסרת אותו עכשו לבעלה משום קנוניא דלקוחות, דא"כ טעני לקוחות לבעל אתה תשוב ותפרע לנו פעם אחרת שהפסדת אם פרעת לה כלום, אחר שידעת והיה לך קול שאצלנו היתה כתובתה מכורה, ולפיכך מוכיחין שחייב הלוה לפרוע ללוקח פעם אחרת. גם כתבו דהיכא דמסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב בשטרו שיזכה בו ובכל שעבודו אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע"פ שפרעו המלוה, ואפילו נותן לו דמיו של הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן כשקנאו, דמצי א"ל אתפוס בידי כל דהוא ולצור קניתיה ולצור בעינא לה. ומביאין ראיה מפירוש ר"ש [כתובות פ"ו ע"א] שפירש ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי ניירא, שלא מכר את הנייר וא"ל הרי הוא בידך, אלמא דלפירושו אין מוציאין את הנייר מידו. ויש נמי שעוקרים כל הגרסא ול"ג ומאן דלא דאין דינא דגרמי, ואומרים כי הסופרים שבשוה משום ההיא דהשורף שטרותיו של חברו דאיתיה בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], דהתם אתי שפיר דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבינן ליה דמי ניירא דקנה מיניה, אבל הכא גוף השטר בידיה דלוקח קיימא היכי משלם ליה אפילו דמי ניירא כיון דלא דאין דינא דגרמי. כל זה מתברר שאין דעתם נוטה להוציא השטר מידו. ומלתא צ"ע. ובסברא זו אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי מאחר שהוא ידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר, וכמו שכתבנו בשער ל"א בספרינו זה.
<h2>דף קעג.</h2>
והיכא דידיעא וברירא מילתא דמכר שט"ח לחברו ומסר ולא כתב או כתב ולא מסר ואף לא הקנהו לו אגב קרקע, או שכתב ומסר ולא כתב שיזכה בו ובכל שעבודו, נמצא שלא יזכה בגוף ממון החוב כי אם בגופו של שטר, וכמו שפסקנו [ב"ב ע"ו ע"ב] וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אין לצור ולצור, אלמא דמהניא ליה המסירה שהמכר קיים מכל מקום לענין גוף השטר שיוכל להשתמש בו בכל תשמיש שירצה. הלכך יש לנו לומר ולדעת אם כופין הלוקח שיחזירנו לו אם נותן לו המוכר מעות המכר שקבל מידו, או אם יש לו להחזירו ללוה אחר שפרעו למלוה. מי אמרינן כיון שפסקנו דזכה בה לצור ולצור אין כופין אותו להחזירו לאותו נייר, דמצי טעין בעינא לצור ואמינא אנקוט בידי כל דהוא, או דלמא כיון דהמקח בטל הוא והוא לא קנאו אלא לראיה שבהן וראיה לא קנה מקבל מעותיו מן המוכר ומחזירו לו או יכופנו להחזירו ללוה אחר שפרעו ויקבל זה מעותיו, דדיליה הוא שטרא בתר פרעון. ובהאי דינא איכא מ"ד דכיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה ללוה דהא פרע לי מחייב למיהדריה ניהליה ואפילו בלא חזרת דמי קנייתו, דכיון שזה קבל מעות הלואתו ממנו השטר בטל הוא ויחזירנו לבעליו, ומאן נינהו לוה, דשטרא אחר פרעון דיליה הוא, וכדאמרינן [ב"ב קס"ז ע"ב] והלוה נותן שכר, ואפילו בעסקא. וכמו שאנו מוצאין בכל התלמוד [ב"ב ע' ע"א] דמצי מלוה למימר ללוה שטרא בידי מאי בעי, אלמא ששטר המלוה נקראת שטרו של לוה. וכדאמרינן נמי [כתובות י"ט ע"ב] זמנין דזייר ליה אפשיטא דספרא כדתנן והלוה נותן שכר. כל זה מוכיח שהשטר של הלוה הוא אחר שפרעו למלוה, וזה ודאי שקנאו לגבות הממון שכתב בתוכו ולא זכה בו מפני שלא קנהו על דרך הראוי לו, וזה שפרעו למלוה שעדין הוא שלו כדין עשה מה שעשה, וזה יחזיר לו שטרו בכל מקום שהוא ואח"כ יריב עם המלוה שיחזיר לו מעותיו שלקח ממנו. וראיה והכרח לסברתם שחייב הקונה להחזיר השטר ללוה שפרעו למלוה, ההיא דקתני [כתובות פ"ו ע"א] המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול, ואמר אמימר ומגבי ביה דמי ניירא לבעליו, ובודאי א"כ הוא שהלוקח יכול להחזיק בשטרו שקנה ולא בעי לאהדורי, והרי השטר עומד בידו מי הוציאו מרשותו שמשלם לו דמי ניירא, אלא מוכחא מילתא דעליה דלוקח לאהדורי ללוה מאחר שהמלוה מחל לו את חובו, וה"ה אם פרעו למלוה כיון שמסר ולא כתב, דכיון דפרע או מחל חד דינא אית להו והרי השטר בטל, דמה לי מחלו מה לי פרעו וקבל הלואתו מידו, הרי בשניהם בטל השטר ויחזירנו הלוקח ללוה דדיליה הוא, אלא שריב לו עם המלוה שמכר לו ממכרו ואחר כך נפרע ממנו, והלוה פטור ומוציא ממנו שטרו בעל כרחו והמוכר ישלם לו מעותיו, ואע"פ שלא זכה בה אלא לצור, כיון דדינינן דינא דגרמי [והוא] כיון דלא מצי לאוקומי בידיה לצור על פי צלוחיתו מיהא מ"מ לא גרע משאר מכר דאחריות מעות שקבל מידו עליו.
ולסברא דהני אם כתב ומסר המוכר שטר חובו לחברו וכתב לו שקנה הוא וכל שעבודו, אם הלך הלוה אח"כ ופרע למלוה והניח קונה פטור הלוה, דאע"ג דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, מיהו אם פרע למלוה שלו נפטר והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו, אלא שריב לו עם המלוה שקבל מעותיו והלוה פטור. וכן כתב הר"מ בר יהודה שנפטר הלוה אם פרע למלוה אע"פ שהלוקח קנאו בכתיבה ומסירה. אבל לא פירש אם נכוף אותו להחזיר השטר ללוה. וזה טופס לשונו, המוכר ש"ח לחברו ואח"כ באו המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכל אחד מהם תובע החוב לעצמו, אם אין הלוקח מקפיד בין שיתן לו בין שיתן למלוה וקא אתי לוה קמן למשאל למאן ניתבינהו, הא ודאי פשיטא לן שהדין עם הלוקח ומלוה לאו בעל דברים דלוה הוא, הואיל ומכר ש"ח לזה. וכ"ש אם הלוה מקפיד בכך על המלוה ודעתו קרובה אצל הלוקח. וראייתנו בזה ההיא דקתני בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון דקתני שיכולין להוציא שטר על אחרים, דמצי למימר ליה אי מנאי יזפת פרען ואם מהאיך כיון דאותיות נקנות במסירה פרען דהא החוב דידי הוא, אלמא דלא מצי למיטען לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. אבל אם הלוה מקפיד על הלוקח ודעתו קרובה אצל (הלוה) [המלוה], בזה יש מחלוקת בין חכמי הדור, ואנן ס"ל דמההיא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח ש"ח אשתעבד לוה ללוקח בעל כרחיה, וכל כמה דלא מחיל גביה דמלוה קאי לוקח במקום מלוה, וקפידתו של לוה לא תועיל כלום למלוה. אלא שאם קדם ופרע למלוה אין לו ללוקח על הלוה אלא תרעומת, מפני שמחל המלוה שעבוד השטר באותו פרעון, וכי היכי דמצי מחיל הכי נמי נפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה.
ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסרו לו חברו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח. גם חולקין כמו כן דאי מסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב ליה קני הוא וכל שעבודו, בכלן אם פרע למלוה הלוה אין כופין הלוקח להחזיר לו השטר חוב, ואפילו נותן לו דמי הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו. וזה טופס מה שכתבו בזה, מסתברא דכיון דלוה הוה ידע דמלוה זבין לשטריה בכתיבה ומסירה ובקני הוא וכל שעבודו דאית ביה, וקי"ל כל שטרא קלא אית ליה, מצי לוקח למימר ליה לא היה לך לפרוע כי אם לי אבל לא למלוה שהרי נסתלקת מעליו ופשעת כשפרעת לו ותשלם חובי. וראיתם מההיא דגרסינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ומקשינן ואמאי ניחוש דילמא כתב ליה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה בין ניסן לתשרי ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתיב מניסן ומפסיד ללקוחות. מהכא שמעינן דטעמא דכתיב שובר מזמן המוקדם למכירתה הוא דמפסידה ללקוחות, דאשתכח דחספא בעלמא זבין להו, דהא אכתי אינו חב לשום אדם בשעת כתיבתה, אבל לא חיישינן דלאחר מכירתה דלוקח אזלא ופרע לה בעלה וכתבה לה שובר ומוסרת אותו עכשו לבעלה משום קנוניא דלקוחות, דא"כ טעני לקוחות לבעל אתה תשוב ותפרע לנו פעם אחרת שהפסדת אם פרעת לה כלום, אחר שידעת והיה לך קול שאצלנו היתה כתובתה מכורה, ולפיכך מוכיחין שחייב הלוה לפרוע ללוקח פעם אחרת. גם כתבו דהיכא דמסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב בשטרו שיזכה בו ובכל שעבודו אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע"פ שפרעו המלוה, ואפילו נותן לו דמיו של הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן כשקנאו, דמצי א"ל אתפוס בידי כל דהוא ולצור קניתיה ולצור בעינא לה. ומביאין ראיה מפירוש ר"ש [כתובות פ"ו ע"א] שפירש ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי ניירא, שלא מכר את הנייר וא"ל הרי הוא בידך, אלמא דלפירושו אין מוציאין את הנייר מידו. ויש נמי שעוקרים כל הגרסא ול"ג ומאן דלא דאין דינא דגרמי, ואומרים כי הסופרים שבשוה משום ההיא דהשורף שטרותיו של חברו דאיתיה בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], דהתם אתי שפיר דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבינן ליה דמי ניירא דקנה מיניה, אבל הכא גוף השטר בידיה דלוקח קיימא היכי משלם ליה אפילו דמי ניירא כיון דלא דאין דינא דגרמי. כל זה מתברר שאין דעתם נוטה להוציא השטר מידו. ומלתא צ"ע. ובסברא זו אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי מאחר שהוא ידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר, וכמו שכתבנו בשער ל"א בספרינו זה.
